<h1>אגרות הרמ"ה — תשובת הרמ"ה לרבינו אהרן ב"ר משולם מלוניל</h1>
<h2>דף עא.</h2>
ולענין מגדף דקאמר מר דממתני' דשבועות (ל"ה ע"א) איכא למשמע דאפילו אאלף דלת נון יוד מיחייב, תמיהא לי טובא במאי סלקא דעתיה דמר לדחויין. והיכי סלקא דעתיה למשקל סכינא חריפא ולמפסקיה למתני'. דהא ודאי אפילו לא הויא לן ראיה ברורה אחריתי אלא מההיא מתני' לא הוה יכלינן לדחויה ולאוקומה לפלוגתייהו דרבנן אסיפא דקתני ובכל הכנויין בלחוד וכל שכן דאיכא ראיות אחרניאתא טובא, חדא דהמקלל בכולהו אכולהו משמע. וליכא לאוקמיה אסיפא בלחוד אלא בראיה ברורה, דלאו מחכמי הוראה אנן למפסק מתניתא ולטפויי ולחסורי לפום אומדן דעתין. וכל שכן דאפילו חכמי הוראה לא קא עבדי הכי אלא היכא דאיכא תרי מתניאתא דסתרי אהדדי אי נמי היכא דאיכא מסורת או טעמא ברירא בידייהו דסתרי לה לההיא מתניתא אבל למפסקה למתניתא בלא טעמא לא. ותו דעל כרחיך אלף דלת נון יוד כנוי מקרי כדבעינן למימר לקמן, והאי דקתני סיפא ובכל הכנויים לאו למימרא דרישא לא איירי בכנוי דהא קתני רישא באלף למד ברחום וחנון ועל כרחיך כולהו הני כנויים נינהו. אלא האי דקתני סופא ובכל הכנויים בשאר כל הכנויים קתני.
ומאי דקא מייתי מר ראיה מבריתא (שם ל"ו ע"א) דאיש איש כי יקלל א-להיו דכי פליגי רבנן עליה דר' מאיר לאו באלף דלת נון יוד אלא אכל הכנויים פליגי, לא עיין בה מר שפיר. דהא ודאי אלף דלת נון יוד בכלל כל הכנויים נינהו. חדא דמאחר דאשכחן דאלף למד הא יוד מם הוי כנוי כדגרסינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס' ע"א) גבי פיסקא דהדיינים עומדים על רגליהם, עומדים מנא לן א"ר יצחק דבי ר' אמי ואהוד בא אליו וגו' ויאמר דבר א-להים לי אליך ויקם מעל הכסא ומה עגלון מלך מואב שהיה גוי ולא שמע אלא בכנוי עמד ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה, דשמעת מינה דאלף למד הא יוד מם שהוא שם א-להותו כנוי הוי. וכל שכן אלף דלת נון יוד דהוא ענין אדון בעלמא. ותו בר מכל דין ומכל דין הא בהדיא תנו במתני' ובבריתא דאלף דלת נון יוד כנוי הוי ולא מקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא יוד הא ואו הא. דתנן בפ' בתרא דמסכת תמיד (ל"ג ע"ב) גבי ברכת כהנים במקדש אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו, ועל כרחיך האי ככתבו דקתני היינו יוד הא ואו הא וכנויו היינו אלף דלת נון יוד. דהא גבי ברכת כהנים קיימינן והתם ליכא שם אחרינא. וכדגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים נ' ע"א) כתיב זה שמי לעלם וכתיב זה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביוד הא ונקרא אני באלף דלת. ואיתא נמי בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"א ע"א). וגם הרב מודה בה בברכת כהנים דאלף דלת נון יוד כנוי הוי. ותניא נמי (סוטה ל"ח ע"א) כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי ת"ל ושמו שמי (על בני ישראל שם) שמי המיוחד לי יכול אף בגבולין כן נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמי שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה ר' יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך בכל מקום סלקא דעת' אלא הרי זה מקרא מסורס בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה. הא למדת שיוד הא ואו הא הוא הנקרא שם המפורש ושם המיוחד ואלף דלת נון יוד לאו שם המפורש מקרי ולא שם המיוחד מקרי. וגם הרב מודה בה בהלכות יסודי התורה בפרק ששי (ה"ב) ובהלכות תפלה וברכת כהנים פרק י"ד (ה"י). הלכך על כרחיך אין המגדף חייב אלא על יוד הא ואו הא כדקתני בהדיא (סנהדרין נ"ה ע"ב) המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. דאלמא שם המפורש בעינן. ולא מצית למימר דבבדיקת העדים קאי ולאפוקי יוסי את יוסי וכדרבי יהושע בן קרחה. דהא רישא כולה מילתא במגדף קאי ואכתי עדים מאן דכר שמייהו אלא לאו במגדף. ואי לאפוקי יכה יוסי את יוסי צריכא למימר. אלא לאו לאפוקי אלף דלת נון יוד דהוי כנוי. ועוד מדאמרינן בגמרא עומדים מנא לן ויליף מעגלון מלך מואב ומה גוי שלא שמע אלא בכנוי עמד ישראל ושם המפורש עאכ"ו דשמעת מינה דשם המפורש בעינן, וכבר ברירנא דאלף דלת נון יוד לא מקרי שם המפורש. הילכך ההיא דקתני בברייתא וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ביוד הא ואו הא בלחוד קאי. דאיהו לחודיה הוא דמקרי שם המיוחד כדמיברר ממתניתא דפרק אלו נאמרין דקתני או אינו אלא בכנוי תלמוד לומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי והיינו יוד הא ואו הא כדברירנא. ודקתני על כל הכנויים באזהרה משמע אפי' אלף דלת נון יוד דאיהו נמי כנוי מקרי כדברירנא מהא מתניתא דקתני או אינו אלא בכנוי דהיינו אלף דלת נון יוד וממתני' דמסכת תמיד ומשמעתא דאלו עוברין ודארבע מיתות דקרי ליה לאלף למד הא יוד מם כנוי וכל שכן אלף דלת נון יוד.
ודקא דייק מר מדכתיב ברישיה דקרא שם ה' גבי שם המתברך ואילו גבי שמברך בו לא כתיב ש"מ דלגבי שם שמברך בו לא בעינן שם המיוחד, תמיהא לי. דהא אקשיתה באגרתא קמייתא דידי ותריצתה. והיינו דאמרי התם וכי תימא מכדי כי נפקא לן עד שיברך שם בשם משם דכתיב בסופיה דקרא נפקא לן דכתיב בנקבו שם והתם שם סתמא כתיב לא ס"ד דמכדי מנא ליה לרבי מנחם בר' יוסי דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור לאו משום דסופיה דקרא וש"מ דהאי שם דכתיב בסופיה דקרא שם המיוחד הוא ולאו כנוי. דהא קתני התם בשבועות המקלל אביו ואמו חייב בכלן דברי ר"מ וחכמים פוטרין ואוקמינא דר' מנחם בר' יוסי היא דיליף מבנקבו שם אלמא בשם המיוחד קאי. ומדרבי מנחם בר' יוסי נשמע לרבנן. לאו מי מפיק ליה ר' מנחם בר' יוסי להאי שם דסופיה דקרא למקלל אביו ואמו ומוקי ליה בשם המיוחד, לרבנן נמי דמפקי ליה מגדף על כרחין בשם המיוחד קאי והיינו יוד הא ואו הא. מיהו טעמא דמילתא לא פרישניה התם באגרתא קמייתא. והשתא מפרשינן ליה הכא בסיעתא דשמיא. ואית ביה תלתא טעמי. חדא דכיון דכתב רחמנא שם ה' ברישיה דקרא תו לא אצטריך למיכתב בסופיה אלא שם סתמא. דמסתמא ההוא שם דאיירי ביה ברישא דקרא משמע. ואיבעית אימא דאע"ג דנוקב דרישיה דקרא לישנא דברוכי הוא כדמיברר בפרק ארבע מיתות (נ"ו ע"א) בנקבו דסופיה דקרא לישנא דפרושי הוא. לומר לך שאם פירש השם ובירך בו חייב. ולישנא דקרא נמי דכתיב בנקבו שם דייק הכי דמשמע שהנקיבה נופלת על השם, אי אמרת בשלמא דהאי בנקבו שם לישנא דפרושי הוא הרי המעשה נופל על השם כמשמעיה דקרא דכתיב בנקבו שם שהמגדף נוקב את השם ומפרשו אלא אי אמרת דהאי בנקבו שם לישנא דברוכי הוא נמצאת הברכה נופלת על השם כלומר שמברך את השם ואנן בשם שמברך בו קיימינן. ואע"ג דאיכא למימר לעולם לישנא דברוכי הוא דמשמע בשם המתברך ואם אינו ענין לשם המתברך דהא כתיב ברישיה דקרא ונוקב שם ה' תנהו ענין לשם שמברך בו, אפ"ה כל היכא דאפשר לאוקומי לקרא כפשטיה עדיף טפי. ואיבעית אימא דילפינן לה בגזרה שוה נאמר שם למעלה ונאמר שם למטה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. והא דמיא להא דגרסינן בב"ק (ס"ג ע"ב) נאמרה שליחות יד למעלה ונאמרה שליחות יד למטה מה וכו' וכהנה רבות. אי נמי כיון דתרוייהו בחד קרא כתיבי ילפינן לה בהקש מקיש שם האמור למטה לשם האמור למעלה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. ומהשתא על כרחיך האי דקאמרינן יכה יוסי את יוסי ועד שיברך שם בשם דוקא תרוייהו נינהו וכי הדדי נינהו. והכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך חד יוסי לאו דוקא הוא היכי מצי גמרא למילף מינה דיכה יוסי את יוסי דוקא הוא. הא ודאי כי היכי דאיכא למימר דחד מנייהו לאו דוקא אידך נמי לאו דוקא.
ומאי דקא דחיק מר ומפרש ליה לבעיין דקא מבעיא לן בגמרא גבי מתני' דהמקלל אביו ואמו מאן חכמים, וקאמר מר דלהכי מבעיא ליה משום דהני רבנן ודאי לאו רבנן דמתני' דלעיל הוא דהא סבירא להו לרבנן דהיכא דלא כתיב ביה י"י לאו שם המיוחד הוא אף על גב דכתיב ביה שם כל שכן גבי אביו ואמו דלא כתיב ביה שם כלל דלא בעינן שם המיוחד. עד כה דבריך. ותמיהא לי טובא. היכא שמעינן להו לרבנן דלעיל דסבירא להו דהיכא דלא כתיב ביה שם י"י לאו שם המיוחד הוא כי היכי דתיקשי ליה מאן חכמים. אדרבה איפכא שמעינן להו מדקתני יכה יוסי את יוסי ודקאמרי' בגמרא עד שיברך שם בשם ועל כרחיך תרוייהו דוקא נינהו כדברירנא. ומאי דקשיא ליה למר אמאי קא מבעיא לן מאן חכמים, לאו קושיא היא. דהכי קא קשיא ליה לגמרא מכדי קא סברי רבנן דהמגדף אינו חייב עד שיברך שם בשם דנפקא לן מבנקבו שם ומתני' נמי דיקא דקתני יכה יוסי את יוסי אלמא שם בשם בעינן ואם כן המקלל אביו ואמו מנא לן דבעינן שם המיוחד אילימא מדכתיב בנקבו שם האי מיבעי ליה למגדף שאינו חייב עד שיברך שם בשם כדברירנא ואמטול הכי קשה לן מאן חכמים כלומר מאן שמעת ליה דמפיק ליה להאי בנקבו שם למקלל אביו ואמו ר' מנחם בר' יוסי הוא. דאי לרבנן מיבעי להו למגדף גופיה כדברירנא. ואשר כתבת ואיכא למימר דס"ל לרבנו הרב דכי קאמרינן בגמרא ש"מ דשם בן ארבע אותיות נמי שם הוא בשם אלף דלת קאמר דלא בעי שם רבא דהיינו יוד הא דהוא שם העצם ולא נראה לו לפרש שם רבא שם בן ארבעים ושתים דהיכי סלקא דעתיה דבשם של יוד הא ואו הא לא ליחייב הא כתיב בתורה הוא ולא שם בן ארבעים ושתים. הני נינהו מילי דמר. וכבר ברירנא מכמה ראיות דליכא לחיוביה למגדף אלא אשם המפורש בלחוד דהוא יוד הא ואו הא הילכך על כרחיך הא דאמרינן בגמרא ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא ליכא לאוקומיה בשם אלף דלת כלל דהא אמתניתן דהמגדף אינו חייב עד שיפרש את השם קיימינן ומינה קא דייקינן דשם בן ארבע אותיות שם הוא מדקתני יכה יוסי את יוסי וש"מ דהאי שם בן ארבע אותיות דקאמרינן ביוד הא ואו הא קאי. דהא מתניתן דקא מייתינן מינה ראיה לא קא מחייבא אלא אשם המפורש בלחוד וכבר ברירנא דלא מקרי שם המפורש אלא יוד הא ואו הא בלחוד ודקא אמרי' דלא בעינן שם רבא אשם בן ארבעים ושתים קא אמרינן ולא אשם יוד הא ואו הא. דיקא נמי דקתני שם רבא ולא קא אמרינן שם המפורש.
ודקא קשיא לך "היכי ס"ד דבשם יוד הא לא ליחייב והא כתיב בתורה הוא", סלקא דעתך אמינא האי ונוקב שם ה' לאו לשון ברוכי הוא כדאוקימנא בפרק ארבע מיתות אלא לשון פרושי הוא כענין שנאמר (במדבר א') אשר נקבו בשמות ולא פרושי גרידא כדקא סלקא דעתין לאקשויי בפרק ארבע מיתות דהא אידחיא לה מהתם אלא פרושי וברוכי והכי קאמר קרא איש איש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו והיינו בכנוי ואם המקלל הזה פירש את השם מות יומת וס"ד אמינא דלא מיקרי פרושי עד דאמר שם רבא ואע"ג דלא כתיב באורייתא לא סגיא דלא אמסיר ליה למשה רבינו מסיני בכלל תורה שבע"פ. ואי בעית אימא בשם בן ארבע עשרה אותיות דכתיב באורייתא קמ"ל דבשם יוד הא ואו הא סגיא. ואי בעית אימא אפילו למאן דפריש ליה להאי ונוקב לישנא דברוכי סד"א דבשם רבא קאי דאי בשם בן ארבע אותיות לא ליכתוב קרא שם אלא ליכתוב ונוקב יוד הא ואו הא כענין שנאמר כי יקלל א-להיו מאי שם י"י על כרחיך בשם אחרינא קאי קרא, מאי הוא אי לימא כנוי מי מיקרי שם י"י ותו הא כתיב כי יקלל א-להיו ונשא חטאו דאלמא לית ביה חיוב מיתה אלא באזהרה בעלמא קאי דכתיב (משפטים כ"ב) א-להים לא תקלל אלא לאו בשם המפורש. ואי בשם בן ארבע אותיות שם למה לי אלא לאו בשם רבא קאי קמ"ל דלא. וכי תימא א"כ סוף סוף קשיא כיון דאשם בן ארבע אותיות חייב, שם למה לי, למאן דס"ל דהמברך בכנוי חייב איכא לאקשויי אבל לדידן דסבירא לן דלא מיחייב עד שיברך בשם המיוחד אצטריך שם להקיש שם האמור למטה לשם האמור למעלה מה שם האמור למעלה בשם המיוחד אף שם האמור למטה בשם המיוחד. אי נמי בגזרה שוה כדברירנא לעיל. ופשטא דשמעתתא דאמתניתן גופיה קיימינן. דקתני המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם דמשמע דשם המפורש בעינן ועלה קתני יכה יוסי את יוסי וקאמרינן ש"מ מדנקט יוסי דאית ביה ארבע אותיות ואית ביה שתי אותיות מאותיות של שם המפורש בן ארבע אותיות שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא לחיובי עליה. ומתמהינן פשיטא. ומהדרינן מהו דתימא כיון דקתני אינו חייב עד שיפרש את השם לא מקרי שם המפורש עד דאיכא שם רבא מההוא טעמא דכתבינן ויכה יוסי את יוסי לאו דוקא קמ"ל דיוד הא ואו הא נמי שם המפורש מיקרי ויכה יוסי את יוסי דוקא קתני. וה"נ מסתברא דאי ס"ד לאיתויי שם אלף דלת קאמרינן ולאשמעינן דלא בעינן שם רבא דיוד הא ואו הא אמאי אמרינן שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא. אטו עד השתא לאו בשם בן ארבע אותיות קיימינן. דהא יוד הא ואו הא בן ארבע אותיות הוא וא"כ כי בעא גמרא לאיתויי שם אלף דלת הוה ליה למינקט לישנא דלא משכחת ליה באידך שם רבא דהוה ס"ד אמינא דלא מיחייב אלא עילויה. ומדקאמרינן ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא ש"מ דלאו לאפוקי מיוד הא ואו הא קאתי אלא לאפוקי משמא רבא דאית ביה יתר מארבע אותיות קאתי למימרא דלא בעינן שם רבא אלא אפילו איוד הא ואו הא נמי מיחייב אבל אלף דלת ליכא מאן דאמר דמיחייב עילויה אלא רבי מאיר דמחייב אכלהו כנויי ולית הילכתא כותיה. וכ"ת מכדי גמרא שם בן ארבע אותיות סתמא קאמר ואלף דלת נמי בר ארבע אותיות הוא, שתי תשובות בדבר. חדא דהא קתני בהדיא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ועלה קאמרינן שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא וכבר ברירנא דלא מיקרי שם המפורש אלא יוד הא ואו הא בלחוד. ותניא נמי וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויים באזהרה וכבר ברירנא דאלף דלת כנוי מיקרי שם המיוחד לא מקרי. ותו דסתם בן ארבע אותיות לא משמע אלא יוד הא ואו הא. דגרסינן בפרק עשרה יוחסין (ע"א ע"א) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. והתם ודאי ביוד הא ואו הא קאי דאי באלף דלת מאי מוסרין אותו איכא. ותו מדאמרינן עלה מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע דכתיב זה שמי לעלם ואי באלף דלת מאי לעלם איכא, ואמרינן נמי רבינא רמי כתיב וכו'. והרי נתברר לנו שאין המגדף חייב עד שיפרש את השם המיוחד ככתבו ויברך אותו בשם המיוחד ככתבו. אך אמנה אם נודה על האמת, ולא נעיד על החי שהרגו המת.
<h2>דף עח.</h2>
ואשר רגז גבירי ושחק לעוזר קושיית אי רבי יצחק הבאה ממרחק. מי יתן איפו ויכתב יושר אמרי מי יתן בספר ויוחק. אורֶה אתכם ביד א—ל, קדוש יושב תהלות ישראל, אשר עם שַדַי לא אכחד ולא אכסה. וגם אמנה לא אשאל ולא אנסה. ולא מאשר אני יודע ולא ידעוני, לדבר כשואל ולא כידעוני, לו מצאה ידי לשאול לי במשפט האורים כמבין וכתחכמוני, לא כשואל אוב וידעוני. לכן אמרתי שִמעה לי אחוה דעי אף אני. ומה' מענה לשון להשיב על אחרון אחרון ועל ראשון ראשון.
מאי דקאמר מר דלדברי רבנו הרב אי בעי אביי הוה יכיל לשנויי מתני' דלא קשיא מידי לר' יצחק דרבי יצחק ס"ל כרבא דאמר אינו לוקה עד שיקדש ויבעול ומתני' ודאי בבעל ולא קדש עסקינן מדמחייבינן ליה קנס ומשום הכי אין בו מלקות אבל אביי לא בעי לשנויי מתני' דלאו כטעמיה ולא כהלכתיה וניחא ליה לתרוצי מתני' לר' יצחק כטעמיה וכהלכתיה אליבא דר' יוחנן. ועוד דכל הני קושיי דקא מקשי מתני' כמאן מוקים לה אי רבי מאיר קשיא בתו אי רבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי ר' יצחק קשיא ממזרת לטעמיה דרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס קא מקשי ורבה ודאי רבו של אביי הוה ומשמע דמאי דאמר אביי קדש לוקה בעל לוקה מרבה רביה גמיר לה והכי נמי ס"ל לרבה דבעל לחודיה לקי ומשום הכי כי אמרינן קשיא ממזרת לא בעי לתרוצי דלאו כטעמיה, אבל לקמן כי אמרי' אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי לריש לקיש דאמר בפירוש רבתה תורה וכו' וקא בעי מאן האי תנא דפליג עליה דר"נ בן הקנה פי' דהיינו מתני' דקתני הבא על אחותו משלם קנס ואילו לר' נחוניא בן הקנה למה ליה כרת ומשלם ומתרץ אי ר"מ דאמר לוקה ומשלם אי ר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא ומשום הכי משלם ולא אקשי ליה אי מתניתין רבי יצחק קשיא ממזרת משום דאמרי' דריש לקיש סבר לה כרבא דכל חייבי לאווין חוץ מאלמנה לכ"ג אינו לוקה עד שיקדש ויבעול ומתני' דהכא ודאי לא קדש ומשום הכי לא שייך בה מלקות ומתני' דמכות דקתני אלו הן הלוקין הבא על הממזרת כשקדש ובעל. עד הנה דבריך לדעת הרב וסברתו, אשר אמרת כי הוספת בה נופך משלך, והנה היא מלה מדברי קדמונים ואמרו חכמים [קדושין מ"ח ע"ב] אינה מקודשת. דהא בכולהו נסחי דידן עתיקי וחדתי לא גרסינן לה להא שמעתתא דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס לרבה ברי"ש בי"ת ה"א דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי אלא לרבא גרסינן לה ברי"ש בי"ת אל"ף דהוא בר פלוגתיה דאביי גבי שמעתתא דקדושין. ומהשתא תקשי ליה למר על חד תרין. מכדי כי קא מקשי ליה רב פפא לאביי לטעמיה דרבא קא מקשי ליה ואי ס"ד קא סבר רבא דכל הבועל אחת מחייבי לאווין בלא קדושין אינו לוקה היכי מקשי ליה לרבא ממלתא דלא סבירא ליה.
ובודאי תירוציה דרבנו הרב אע"ג דאיכא למיפרך ליה כדפרכינן באיגרתין קמייתא הוה עדיף טפיה מתרוציה דמר. דאילו לתירוציה דרבנו הרב כיון דקא מוקים טעמיה דר' יצחק דס"ל דבעל ולא קדש לוקה על כרחין כי מקשי' ליה לר' יצחק צריכינן לאקשויי עליה כי טעמיה ולא אכפת לן בטעמיה דרבא דהא לא מצי רבא לתרוצי טעמיה דר' יצחק אלא לפום מאי דהוה ס"ל לרבי יצחק. אבל לתירוציה דמר איכא לאקשויי כדברירנא. ואי משום דאקשינן עלה דר"ל מאן תנא דפליג עליה דר"נ בן הקנה מפרקינן אי ר' מאיר אי ר' יצחק [ולא קא מקשינן אי ר' יצחק] קשיא ממזרת וקא בעי מר למימר דהיינו טעמא דלא אקשינן הכי משום דניחא לן לאוקומיה לדר' יצחק אליבא דהלכתא כרבא דס"ל לטעמיה דמר דכל הבועל אח' מחייבי לאווין בלא קדושין אינו לוקה. ולטעמיה דמר מי ניחא. מכדי מאן קא מוקים לה למתני' דאלו נערות לטעמיה דמר כר' יצחק אביי הוא דמוקים לה דהא רב אדא בר מתנה הוא דקא מקשי ליה לאביי מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק וקא מהדר ליה אביי אי ר"מ אי ר' יצחק. ואם כן אביי גופיה היכי מצי לאוקומה למתני' כר' יצחק. והא קא סבר אביי דכל הבועל אחת מחייבי לאווין בלא קדושין לוקה ומהשתא תקשי ליה ממזרת דר' יצחק דהא לטעמיה דאביי דאמר בעל לחודיה לקי לא שייכי תשלומין גבי ממזרת כלל. אלא מסתברא דהיינו טעמא דלא אקשי הכא אי ר' יצחק קשיא ממזרת כדאקשינן לטעמיה דרבא דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס משום דמעיקרא קא מהדרינן לתרוצה למתניתין גופה והיינו דאמרינן מתניתין כמאן מוקים לה כלומר היכי מצי לאוקומה לכולה מתניתין אליבא דחד תנא אי ר"מ קשיא בתו וכו', אבל לגבי מילתיה דרב אדא בר מתנה דקא מקשי ליה לאביי מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא בן הקנה לאו אמתני' דאלו נערות קאי ולא נמי אמתני' דשבועות דההיא מתני' דשבועות הכא מאן דכר שמה אלא אמימריה דר' נחוניא בן הקנה גופיה דאיירינן בה בפרקין קאי דקתני רנבה"ק היה עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין דשמעת מינה דאיכא תנא דפליג עליה ואמר רב בחסדא הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה ואמר רב חסדא מודה רנבה"ק בגונב חלבו של חברו ואכל שהוא חייב למאן מודה לאו לאידך תנא דפליג עליה. ומדכולהו הני שמעינן דאיכא תנא דפליג עליה דרנבה"ק וקא סבר דחייבי כריתות בני תשלומין נינהו והיינו דקא קשיא לן לריש לקיש דאמר חייבי מלקות כחייבי מיתות דמו דאע"ג דלא אתרו ביה נמי פטור מתשלומין מאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק גבי חייבי כריתות למימרא דבני תשלומין נינהו. נהי נמי דאיכא למיפטרינהו מדינא דאין מת ומשלם דהא [לא ס"ל דכרת שלי כמיתה שלכם אלא למיפטרינהו מדינא דאין לוקה ומשלם] דהא חייבי כריתות בני מלקות נינהו ואין לוקה ומשלם ומפרקינן אי ר"מ דאמר לוקה ומשלם אי ר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא. דיקא נמי דכי מקשינן מעיקרא למתני' קא אמרינן מתניתין כמאן מוקים לה דמשמע דאמתני' גופה קיימינן ואילו כי מקשינן ליה לר"ל לבסוף נקיט לישנא דמאן תנא דפליג עליה דרנבה"ק דמשמע דלאו אמתני' קאי אלא בעלמא קאי אתנא דפליג עליה דר"נ בן הקנה. ותו דאי ס"ד דאמתני' קאי מאי מבעיא ליה הא בהדיא אוקמה ריש לקיש למתניתין כרבי מאיר אלא מחוורתא כדפרישנא.
ומאי דקשיא ליה למר לדברי המקשים לטעמייהו נמי אמאי עלתה בקשיא, לישני ליה תלתא פירוקי, האחד [דמתני' מיירי] בגר שבעל ממזרת ואליבא דר' יוסי דאמר גר מותר בממזרת, אי נמי בממזר שבעל ממזרת כדמוקים לה בירושלמי, אי נמי לוקמה למתני' כר' יצחק ובלוקה ומשלם סבר לה כר' מאיר, אי נמי סבירא ליה לר' יצחק כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי. אלא מאי אית לך למימר ניחא ליה לאוקומי מתניתין לרווחא דמילתא ולאפוקי נפשיה מפלוגתא דסבירא ליה כר' יוחנן ולא לשנויי שינויי דחיקי, לדברי רבנו הרב נמי ניחא ליה לאביי לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולאוקומי טעמא דרבה רביה כי טעמיה לרוחא דמילתא דס"ל כר' יוחנן. והני מילי דמר כלהו תמיהי לי טובא. חדא דהא ברירנא דכי מקשי ליה רב פפא לאביי לטעמיה דרבא דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס קא מקשי ליה והיינו רבא ברי"ש בי"ת אל"ף דהוא בר פלוגתא דאביי לטעמיה דאמר גבי בעל ולא קדש וליכא למימר דמקשי ליה לרבא ממילתא דלא סבירא ליה כדברירנא.
ומאי דקשיא ליה למר נוקמה בגר או ממזר שבעלו ממזרת, היכי סלקא דעתיה דמר למימר הכי ופה קדוש יאמר דבר זה. ואי הוה מוקים לה הכי מי לא הוה הדר קושיין דריש פירקין לדוכתיה. דקא מקשינן אמתניתין דאלו נערות שיש להם קנס הני נינהי דאית להו קנס כשרות לא ומפרקינן הכי קאמר אלו נערות פסולות שיש להם קנס הבא על הממזרת וכו' דאע"ג דפסלי לגבייהו ולא קרינן בהו ולו תהיה לאשה אית להו קנס, ואי בגר שבעל ממזרת ואליבא דרבי יוסי אי נמי בממזר שבעל ממזרת דהויין להו כשרות לגבייהו הדר קושיין לדוכתיה. ותו היכי הוה יכיל לאוקומה בגר שבעל ממזרת ואליבא דר' יוסי א"כ קשיא אחותו דהא לא שמעינן מאן דאית ליה לוקה ומשלם אלא רבי מאיר בלחוד.
ודקאמר מר נמי לוקמה כר' יצחק ובלוקה ומשלם סבר לה כר"מ, אטו אי לאו דפשיטא ליה לגמרא דלית ליה לר' יצחק לוקה ומשלם מי הוה איתיה לקושיא דאי ר' יצחק קשיא ממזרת כלל אלא מדמקשי הכי ש"מ מיפשט פשיטא לן דלית ליה לר' יצחק לוקה ומשלם דהא בכלל רבנן דפליגי עליה דר"מ ניהו דקתני התם וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה דשמעת מינה דכולהו רבנן סבירא להו דאין לוקה ומשלם וליכא מאן דאית ליה לוקה ומשלם אלא ר"מ בלחוד, ואם כן היכי מצי למהדר למימר דר' יצחק כר"מ סבירא ליה. ותו מאי קשיא ליה למר לוקמה כר' יצחק ובלוקה ומשלם סבר לה כרבי מאיר, השתא שביק לאוקומה כרבנן ומוקים לה כר' יצחק ופלגא סבר לה כרבי מאיר ופלגא פליג עליה.
ודקאמר מר נמי לוקמה כרבי יצחק וסבירא ליה כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי, מאי הוה נפקא ליה מינה לאוקומה כר' יצחק ואליבא דעולא ולמשבקיה לדרבי יוחנן אליבא דכ"ע. אלא אי קשיא הא קשיא אם איתא דסבירא ליה לרבא דכל הבועל אחת מחייבי לאווין בלא קדושין אינו לוקה היכי מצי לאקשויי עליה דרבא ממלתא דלא סבירא ליה.
ותו בר מכל דין ומכל דין היכי סלקא דעתיה דמר לאקשויי ונוקמה כר' יצחק וסבירא ליה כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי. אי סבירא לן כעולא למה לן לאוקומה כר' יצחק כלל. לכולי עלמא נמי מצי לאוקומה. דמאי קא קשיא לך דקא מוקמת לה כר' יצחק משום קושיא דאחותו דקי"ל אינו לוקה ומשלם ומתני' קתני הבא על אחותו משלם קנס הלכך צריכת לאוקומה כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא, אפילו תימא נמי רבנן דאמרי חייבי כריתות בני מלקות נינהו. ודקא קשיא לך דאין לוקה ומשלם, לא קשיא. דהא אמרת דסבירא לן כעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי. דהא עולא כי מתרץ לה למתניתין אליבא דכולי עלמא מתרץ לה. ולטעמיך הכי הוה לך לאקשוי לוקמה כעולא ודברי הכל היא. ופירוקא משום דכלהו אמוראי משתמטי מלאוקומה למתניתין כדעולא ולאו משום טעמיה דר' יוחנן בלחוד אלא משום דמוקים לה למתניתין דאלו הן הלוקין במילתא דחיקתא טובא ביתומה שוטה ומפותה ולאו אורח ארעא למינקט מילתא דחיקתא כולי האי ומפסק ומתני לה סתמא דקתני אלו הן הלוקין וכו'.
וכתבת ומאי דקאמר רבנו הרב וי"ל אי בעינא לאוקומי דברי ר' יצחק אליבא דהלכתא נימא שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך ר' יצחק אפשר דהכי סבירא ליה בממזרת, והוה קשיא לי באיגרתא קמייתא דידי אם כן היכי קשיא ליה ממזרת לר' יצחק, וקא אתי מר לתרוצי דרבנו הרב אמסקנא קאי לאוקומה לדר' יצחק אליבא דהלכתא דקא מוקמינן לה למתני' דאחותו דאלו נערות אליבא דר"ל ולא קשיא ליה ממזרת נערה דיש לה קנס משום דאין לה מלקות דהא לא קידש וכי קתני במכות אלו הן הלוקין וקא חשיב ממזרת התם בממזרת בוגרת דלית בה קנס וכגון שקדש ובעל ומשום הכי לוקה. [וקאמר מר בתר הכי או אפילו בנערה וכגון שקדש ובעל ומשום הכי לוקה] ואינו משלם דלא שייך ביה ממון כיון שקידש, ומכאן ואילך אי אתה רשאי לחדש.
והאי מימרא דרב תמיהא לי טובא מכמה אנפי. חדא דהיכי מוקים מילתיה דרבנו הרב אמסקנא דהא ודאי איהו לא אתי אלא לתרוצי קושיא דאקשו מאי ר' יצחק קשיא ממזרת ואתא איהו לתרוצה בתרי תירוצי תירוצא קמא לאוקומיה מימריה דר' יצחק דלא כהילכתא ותירוצא בתרא לאוקומיה אליבא דהילכתא. וזהו פשוטו שלדברי הרב כי נשמאיל וכי ניימין ולא נאמר על השמאל שהוא ימין.
ותו בר מכל דין ומכל דין דאפילו תימא שהרב אמסקנא קאי דקא מוקמי לה למתני' דאלו נערות כר' יצחק ולא קשיא לן ממזרת כדמעיקרא משום דאיכא למימר דר' יצחק ס"ל בממזרת כסברא דעולא באחותו אפ"ה קשיא כיון דסוף סוף כעולא מוקים לה דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי, מאי אהני למידחק ולאוקומה כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא לוקמה כרבנן דאמרי אין לוקה ומשום דאית להו מלקות כדמוקים לה עולא למתני' ולא שנא גבי אחותו ולא שנא ממזרת ממונא משלם מלקא לא לקי. דהא לא שנא הכי ולא שנא הכי על כרחיך מתני' דאלו נערות כולה בנערה קא מיירי דאי בבוגרת ליה לה קנס.
ותו תמיהא לי מאי דקאמר מר דהיינו טעמיה דלא קשיא ליה לר' יצחק ממזרת נערה דיש לה קנס משום דאין בה מלקות דהא לא קידש, ולטעמיה דרבנו הרב דמוקים לה לטעמיה דר' יצחק כדעולא מאי איריא משום דאין בה מלקות אפילו אית בה מלקות נמי קסבר עולא ממונא משלם מלקא לא לקי.
ותו תמיהא לי מאי דקאמר מדגבי מתני' דמכות דקא חשיב ממזרת וכן אמר מר דאיכא לאוקומה נמי לדברי הרב אפילו בנערה וכגון שקידש ובעל ומשום הכי לוקה ואינו משלם דלא שייך בה ממון כיון שקידש. וא"כ הוא כדבריך אמאי קא מפלג הרב בתשובה דידיה בין ממזרת בוגרת לממזרת נערה. כיון דסוף סוף לא לקי בלא קדושין על כרחיך לא שנא כי מוקים לה לממזרת דאלו הן הלוקין בנערה ול"ש בבוגרת בקידש ובעל הוא דמוקים לה. וא"כ מאי דוחקיה ומאי נפקא ליה מינה לאוקומי חדא בנערה וחדא בבוגרת. לוקמינהו לתרוייהו בנערה והא דקדיש והא דלא קדיש. דאי קדיש ובעל מלקא לקי ממונא לא משלם דהא קידש ולא שייכי בה תשלומין לטעמיה דמר דאמר דכל היכא דקדיש לא שייך ביה ממון והיכא דלא קדיש ממונא משלם מלקא לא לקי. ולטעמיה דידיה דמפליג בין בוגרת לנערה הכי הוה לך למימר דבאחותו נערה אי נמי בממזרת נערה לא שנא קדיש ול"ש לא קדיש ממונא משלם מלקא לא לקי (ממונא משלם) ואע"ג דקדיש. דכי מהנו קדושי בהיתרא אבל באיסורא לא מהנו קדושי למפטריה מתשלומין דכפיתוי בעלמא דמי הלכך משלם. ואליבא דעולא דאמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקא לא לקי וגבי בוגרת לא שנא אחותו ול"ש ממזרת אי קדיש ובעל מלקא לקי ממונא לא משלם. דהא בבוגרת ליכא קנס. ואי משום צער ובושת ופגם ביתומה שוטה ומפותה לא שנא נערה ולא שנא בוגרת כדמוקמינן לה אליבא דעולא. ואי איכא למימר דרבנו הרב אמסקנא קאי הכי מיתוקם טעמיה ולאו כדקאמר מר. ואפילו הכי איכא למיפרך עליה כדפרכינן באיגרתין קמייתא ובהאי איגרתא אחריתא.
ותו היכי מצית למימר דרבנו הרב אמסקנא קאי דמוקמינן לה למתני' כר' יצחק אליבא דהלכתא כרבא דס"ל לטעמיה דמר דבעל ולא קידש לא לקי. והא אביי הוא דמוקים לה כר' יצחק וא"כ היכי מתרץ לה דלא כטעמיה ודלא כהלכתיה. אלא ודאי ש"מ דלאו אמתני' כלל קיימינן כדברירנא לעיל.
והרי אתברר לך מכמה אנפי דאפילו כי מוקמת לה למילתיה דרבנו הרב אמסקנא נמי לא מתוקמא שפיר מכל הני טעמי דברירנא.
וכתבת ומצאנו קצת ראיה לדעת רבינו הרב מאי דאמרינן בסוטה בפרק משוח מלחמה לא יקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין וקא מקשי תלמודא לימא דלא כר' יוסי הגלילי דאי ר"י הגלילי האמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו אפילו תימא רבי יוסי הגלילי כדרבא דאמר רבא מה טעם לא יקח משום לא יחלל כלומר אעפ"י שקדש אינו לוקה עד שיבעול אבל לאביי דס"ל קדש לחודיה לקי לא מתוקמא הא מתני' כר"י הגלילי וקא חשיב ממזרת ונתינה בהדי אלמנה וגרושה ש"מ דבכלהו חייבי לאווין פליגי אביי ורבא אע"ג דאיכא למימר דלצדדין קתני מיהו שינויא דחיקא הוא.
ותמיהא לי מאי סייעתיה דמר מינה כלל. דאטו משום דאוקימנא כדרבא איכא למימר דכולה מתניתא לא משכחת לה אלא כדרבא, הא ודאי כי איצטרכינן לאוקומה כדרבא ודלא כאביי משום איסורי כהונה בלחוד הוא דאילו ממזרת ונתינה דכ"ע מודו דלא לקי אקדושין לחודייהו דהא לא כתיבא בהו קיחה כלל אלא כי מקשו מאיסורי כהונה דכתיבא בהו קיחה קא מקשו ואיכא למ"ד דלקי אקידושין לחודייהו הלכך הוה ליה ירא מעבירות שבידו דהא בדקדיש עסקינן דכתיב אשר ארש אשה ואשכחן דאזהר רחמנא אקדושין בעלמא דכתיב לא יקחו לא יקח ומתרץ כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיקדש ויבעול והכא בדקדיש ולא בעל עסקינן דכתיב אשר ארש אשה ולא לקחה. ואע"ג דלשון לקיחה בעלמא לשון קדושין משמע כדדרשינן בסוף קדושין [ע"ח ע"א] גבי אלמנה לכ"ג וגבי מחזיר גרושתו וכתיב כי יקח איש אשה ודרשינן אין קיחה אלא בכסף, שאני הכא דכתיב מעיקרא אשר ארש אשה דהיינו לשון קידושין על כרחיך האי ולא לקחה לא אקדושין קאי אלא אכניסה. והרי אתברר לך דליכא למשמע מהכא דפליגי אביי ורבא בכלהו חייבי לאווין כלל. ותו דאפילו הוה איכא למשמע מינה דפליגי בכלהו חייבי לאווין לא הוה איכא למשמע דפליגי בבעל ולא קידש אלא בקידש ולא בעל כדמיירי בברייתא דאוקימנא כדרבא וכל שכן דליכא למשמע דפליגי בשאר חייבי לאוין כלל לא בבעל ולא קידש ולא בקידש ולא בעל כדברירנא.
ודקאמר מר ואע"ג דאיכא למימר דלצדדין קתני. מי שייך הכא לישנא דלצדדין קתני כלל. אטו מי קא מוקמינן לה לברייתא בתרי טעמי כי היכי דתימא לצדדין קתני. הא ודאי כולה מתניתא בחד טעמא מיתוקמא דהא כולה בדקדיש ולא בעל עסיקינן וכלהו חייבי לאווין לא לקו אקדושין לחודייהו לטעמיה דרבא דמתוקמא מתני' כוותיה.
ותמיהא לי מאי קא מסתייע מר מסוגיא דשמעתתא דפרק עשרה יוחסין. דהא אנא ברירנא להא שמעתתא באגרתא קמייתא דידי ברור יפה דודאי לא פליגי אביי ורבא אלא בחייבי לאווין דכתיב בהו קיחה ובעילה, והשתא על כרחאי צריכנא לאהדורה למלתא הכא זימנא אחריתי משום קושיא דמר. מאי דקשיא ליה למר מההיא דאמרי' התם "ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה והא עיקר פלוגתייהו באלמנה לכ"ג היא והיכי שייך למימר ומודה רבא באותו דבר עצמו שנחלקו בו ולמה סתם דבריו בראשונה שאמר בעל לוקה כדי שיהיה צריך לפרש באחרונה ולימא רבא בפירוש בעל לחודיה לקי קידש לחודיה לא לקי ואין זו שיטת סוגיית התלמוד לומר ומודה פלוני בדבר עצמו שנחלקו בו". והני מילי דמר כלהו תמיהי טובא. דהא ודאי כי פליגי אביי ורבא בקידש ולא בעל פליגי וכי מודי ליה רבא לאביי בבעל ולא קידש הוא דמודי ליה דלקי ואם כן היכי שייך הכא למימר היכי אמרינן ומודה רבא בההיא מילתא גופה דפליגי בה קא אמרינן אי משום דאידי ואידי אלמנה לכ"ג אטו משום דאידי ואידי חד שמא הוא נימא דבדבר עצמו שנחלקו בו קאי, מידי שמא קא גרים, ענינא קא גרים, וכיון דתרי עניני נינהו, דאילו מעיקרא כי פליגי בקדש ולא בעל פליגי ואילו בסופא כי קאמרינן ומודה רבא בבעל ולא קידש קא אמרינן, לאו באותו דבר עצמו שנחלקו בו הוא.
ותו לטעמיה דמר נמי מי ניחא. כיון דאמרת דבכלהו חייבי לאווין פליגי הויא לה אלמנה לכ"ג בכלל וכי קאמרינן ומודה רבא באלמנה לכ"ג אשתכח דבאותו דבר עצמו שנחלקו בו קאמרינן. ותו דעל כרחיך באלמנה לכהן גדול פליגי ועלה קאמר אביי קדש לוקה בעל לוקה דאי בשאר חייבי לאווין מהיכא תיפוק ליה לאביי דלקי אקדושין לחודיה והא לא כתיב קיחה אלא באיסורי כהונה. וכי תימא דאתו שאר חייבי לאווין וילפי מאיסורי כהונה מכל מקום משמע דעיקר פלוגתייהו באיסורי כהונה קיימא. ותו דלא מצו שאר חייבי לאווין למילף מאיסורי כהונה לחיובי אקדושין לחודייהו לטעמיה דאביי משום דאיכא למיפרך מה לכהנים שכן הרבה בהם הכתוב מצוות יתירות.
ודקאמר מר למה סתם דבריו בראשונה כדי שיהיה צריך לפרש באחרונה. שלש תשובות בדבר. חדא דאטו עד כאן לא אשכח מר בכולה תלמודא דסתים והדר פריש דתמיהא ליה הכא מילתא כולי האי. ותו לטעמיה דמר דסבירא ליה דבכלהו חייבי לאוין פליגי נמי מי ניחא למה סתם דבריו בראשונה כדי שיהיה צריך לפרש באחרונה, ולימא רבא מעיקרא בפירוש דהבועל אחת מחייבי לאווין בלא קדושין אינו לוקה לבר מאלמנה לכ"ג דלקי אבעילה לחודה. ותו דאטו חד גברא הוא דאמרינהו לתרוייהו כי היכי דתקשי לך אמאי סתם מעיקרא דאיצטריך לפרושי לבסוף, הא ודאי רישא לישניה דרבא וסיפא לישניה דגמרא דקאתי לפרושי מילתיה דרבא, ומאן דסתים מעיקרא סבר דבהכי הוה סגיא ליה ולפום חורפא דנפשיה הוא דעביד וגמרא איצטריך לפרושי טפי לפום עניות דעתין.
ודקא קשיא ליה למר נמי "אמאי אפסיק תלמודא לדין אלמנה בדין מחזיר גרושתו ניערבינהו וניתנינהו לדיני אלמנה מעיקרא". מאי קא קשיא ליה למר. והא ודאי איידי דפתח בדאביי ברישא [ד]שמעתא אקדמה למחזיר גרושתו דמודי בה אביי מקמי אלמנה לכהן גדול דמודה בה רבא. ואורחיה דגמרא הוא לאקדומי לאביי ברישא מקמי רבא אלא היכא דהוי רבה מרה דשמעתא ומקשי ליה אביי.
ותו לטעמיה דמר נמי מי ניחא. אפילו תימא דבכלהו חייבי לאווין פליגי אמאי אפסיק לדין אלמנה בדין מחזיר גרושתו ליתניהו לכלהו דיני אלמנה מעיקרא, אלא טעמא דמלתא כדאמרינן. וכבר ברירנא באגרתא קמייתא דלא פליגי אביי ורבא אלא בחייבי לאווין דכתיבי בהו קיחה ובעילה כדמוכח מפשטא דשמעתא דלא קא מיירי אלא בהני דכתיבי בהו קיחה ובעילה בלבד. ועל כרחיך עיקר פלוגתייהו באיסורי כהונה הוא. דהא אשמעתיה דרב יהודה דאיתאמרה מקמי הכין [קדושין ע"ח ע"א] קיימי. דאמר רב יהודה כהן גדול באלמנה חייב שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ועלה קאמר אביי קידש לוקה בעל (לא) לוקה. ותו מדקא מייתי ראיה לטעמיה דרבא מלא יקח ולא יחלל וכי האי גונא בשאר חייבי לאווין לא כתיב ואם כן מנא תיפוק לן דבשאר חייבי לאווין פליגי כי היכא דלימא גמרא ומודה אביי במחזיר גרושתו למימרא דפליגי בשאר חייבי לאווין. אי משום דילפי שאר חייבי לאווין מאלמנה לכ"ג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אם כן איפכא אתיא דהא בין לאביי בין לרבא תרוייהו סבירא להו בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קדש שלוקה ואי הוא אית לך למימר לטעמך דפליגי. ואי משום דאמרינן ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קדש שלוקה וקא דייקת מינה הא בשאר חייבי לאווין פליג רבא וקאמר דלא לקי בלא קדושין, הא ברירנא באגרתא קמייתא דכי קאמרינן ומודה רבא לאשמועינן דאע"ג דבקדש ולא בעל פליג [אביי] גבי בעל ולא קדש מודה. ואי איכא למידק הכי, מסיפא דשמעתא הוא דאיכא למידק. (וקא) [דקא] אמרינן לבסוף ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה, ואי אמרת דבשאר חייבי לאווין קסבר רבא דכי בעל ולא קדש לא לקי לבר מאלמנה האי ושניהם מודים ומודה אביי מיבעיא ליה, משמע דאע"ג דבשאר חייבי לאווין פליגי אביי ורבא דאביי מחייב אבעילה לחודה ורבא לא מחייב אבעילה בלא קדושין מודה אביי לרבא במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה ומדקאמרינן שניהם מודים שמעת מינה דבעלמא כי האי גונא תרוייהו סבירא להו דלקי. וכי תימא מכל מקום קשיא אמאי לא ילפי שאר חייבי לאווין ממחזיר גרושתו, משום דאיכא למיפרך מה למחזיר גרושתו שאין איסורו שוה בכל הקהל.
ומאי דקא דייק מר ומייתי סייעתא מקראי דפצוע דכא וכרות שפכה וממזר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי דכתיב בהו בקהל ה'. ודקאמר מר "אי ס"ד בביאה לחודה קא קפיד למה (לי) משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שכתוב בהם בקהל ה' ושכתוב בהם דורות ועוד אי בביאה לחודה משתעי האיך הלכה רווחת בישראל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא לאו ש"מ דדרך נשואין קפיד קרא דהיינו ביאה הראויה לבא בקהל ה' כגון שקידש ובעל. והיינו טעמיה דרבא לדעת רבנו הרב וכגון דא צריכא רבא".
והני מילי דמר כלהו תמיהי טובא. חדא דקא כלל מצרי ואדומי בכלל חייבי לאווין מדקא מני להו בהדי חייבי לאווין ואייתי מיניה ראיה לחייבי לאווין, ומצרי ואדומי לאו חייבי לאווין נינהו לענין ביאה בקהל. דהא לא כתיב בהו לא יבא מצרי ואדומי בקהל ה'. אלא חייבי עשה נינהו. דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא בקהל ה' הא ראשון ושני לא יבא ולאו הבא מכלל עשה עשה. וראיה להא מלתא מדקאמרינן בפרק אלו נערות [כ"ט ע"ב, ל' ע"א] איכא בינייהו חייבי עשה מצרי ואדומי.
ותו דקא קשיא ליה למר מה נשתנית ביאה זו מכל ביאות שבתורה שכתוב בהם בקהל ה' ושכתוב בהם דורות. מאי קא קשיא ליה למר. הא ודאי כל שאין איסורו שוה בכל ישראל כגון איסורי כהונה שאסורין לכהנים ומותרין ללוים וישראלים וכגון מחזיר גרושתו שאסורה לבעלה הראשון ומותרת לאחרים וכגון חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד שאסורים לשאיריהן ומותרים לזרים ואשת איש נמי שאסורה לאחרים ומותרת לבעלה לא שייך למכתב בהו בקהל ה' שהרי אינם אסורים לבא בקהל ה' ואילו הני כיון דאיסורן שוה בכל ישראל אצטריך למכתב בהו לא יבא בקהל ה'. ונדה אע"ג דאיסורה שוה בכל ישראל היינו טעמא דלא כתיב בה בקהל ה' משום דאיסורה שוה בכל. ואפילו גרים וממזרים ונתינים ועבדים שאינם משוחררים. ואי הוה כתיב בה בקהל ה' הוה אמינא לכהנים לויים וישראל בלחוד היא דאסירא אבל להנך דלא איקרו קהל ה' לא, קמ"ל לא תקרב לכל מאן דעייל תחת כנפי השכינה קא מזהר שכינה.
ודקא קשיא ליה למר נמי מה נשתנית ביאה זו שכתוב בה דורות. תמיהא טפי מכלהו. דהא ודאי הנך דאסר בהו רחמנא דורות אצטריך למכתב בהו דורות ושאר איסורי דלא אסר בהו רחמנא דורות לא כתב בהו דורות.
ותו מאי דקשיא ליה למר אי בביאה לחודה קא משתעי קרא האיך הלכה רווחת בישראל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ומשמע דהכי קשיא ליה למר מכדי כי גמירי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית לאו דרך זנות גמירי אלא דרך נשואין גמירי ואי אמרת דבביאה לחודה קא משתעי קרא האיך הלכה רווחת בישראל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דרך נישואין. והא מילתא דמר תמיהא טובא היכי סלקא דעתיה דמר לאקשויי כי הני קושיי. דאטו מאחר דמעיט רחמנא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מאיסור ביאה גרידתא מי גרעי דרך נישואין.
ותו דמאחר דמעיט להו רחמנא לנקבות מאיסור עמוני ומואבי כי הוו להו כשאר עממין דלא כתיב בהו לא היתרא ולא איסורא דשרו דמנא תיפוק לי למסרינהו כלל. ואי הכי קשיא ליה למר אי אמרת דבביאה לחודה קא משתעי קרא לגבי איסורא אם כן היכי דייקינן מינה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית להיתרא והיתרא דומיא דאיסורא מה איסורא אפילו בביאה לחודה אף היתרא בביאה לחודה, ואשתכח דקא שרינן עמונית ומואבית בלא קדושין. ותסברה דהכי דייקינן, אלא מעתה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב הא שלא בנדת טומאתה תקרב והיתרא דומיא דאיסורא מה איסורא אפילו בביאה לחודה אף היתרא אפילו בביאה לחודה, אלא מאי אית לך למימר כי קא ממעיט לה רחמנא מאיסור נדה בלחוד קא ממעיט לה למימרא דלא קיימא בלאו וכרת הכא נמי נהי דמעיט רחמנא עמונית ומואבית לאפוקינהו מאיסור עמוני ומואבי למימרא דעמוני ומואבי הוא דקיימי בל"ת הא עמונית ומואבית לא קיימי בלא תעשה אלא הוו להו כשאר עממין הראוין לבא בקהל ה', למשרא בהו מילתא יתירתא לא.
ותו דאפילו תימא נמי דאי מוקמינן לה להאי ביאה דלא יבא עמוני ומואבי בביאה גרידתא משמע דעמונית ומואבית שרו בביאה גרידתא לא קשיא מידי. דמדאורייתא אפילו בישראל נמי שרי בלא קדושין. דכתיב [ש"ב ה'] ויקח דוד עוד פלגשים ונשים אחרי בואו מחברון ויולדו עוד לדוד בנים ובנות ואמרי' עלה בגמרא [סנה' כ"א ע"א] מאי פלגשים ומאי נשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה וקדושין פלגשים בלא קדושין ובלא כתובה. והרי איתברר לך דאפילו בישראל נמי שרי בלא קדושין וכי אצטריך רחמנא קדושין למיסרה אעלמא משום נערה מאורסה ומשום אשת איש הוא דאצריך. ומעתה לא תקשי ליה למר ולא מידי.
ואי איכא למימר דקרא וסוגיא ומתניתא מסייעי, לדידן הוא דאיכא למימר דמסייעי. קראי דהא בכלהו חייבי לאווין לבר ממחזיר גרושתו אביאה גרידתא אזהר רחמנא וכל היכא דכתיבא ביאה גרידתא ליכא לאצרוכי קדושין אלא בביאה סגיא מדמודו כלהו בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קדש שלוקה וקא מסיק בה טעמא משום לא יחלל זרעו אמר רחמנא והא חילל שמע מינה כל היכא דכתיב לא תעשה אביאה גרידתא אע"ג דלא קידש נמי כיון דבעל לקי. ותו מדקא מקשי לטעמיה דרבא אי רבי יצחק קשיא ממזרת שמעת מינה דסבירא ליה לרבא אע"ג דלא קדש נמי לקי דאי סלקא דעתך לא לקי היכי אקשי ליה לרבא ממילתא דלא סבירא ליה. מתניתא דתנן ואלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' וקא חשיב ממזרת ונתינה דלקי עלייהו אביאה גרידתא אף על גב דלא קדש. חדא דהכא סתמא קתני ולית לך למיפרט בהו קדושי אלא בראיה. ותו דהא דומיא דאחותו וכלהו חייבי כריתות ודומיא דאלמנה לכהן גדול קתני מה התם אביאה לחודה מיחייב אף הכא אביאה לחודה מיחייב כדמיברר מקושיית רבי יצחק קשיא ממזרת, הלובשת עוז וחיל אוזרת, לשקול בפלס הרי תבונות ולתקן שמי אמונות בזרת.
